אומנות בעץ > מאמרים > זמן ויעילות
זמן ויעילות
(סיכום דברים של טליה בערב סיום שנת הפעילות 2006-2007)

עבדי הזמן עבדי עבדים הם, רק עבד ה' הוא לבדו חופשי (ריה"ל)
 
בחיפוש שלי אחרי מילים איתן אוכל לסכם את השנה, מצאתי את עצמי חושבת על מה מביא כל אחד מכם לבא מדי שבוע לבית המלאכה, להתמיד,שנה אחר שנה, להקדיש זמן וכסף...
וזה למרות שבחורף קר ולפעמים דולף ובקיץ חם והחרקים חוגגים,
למרות שהכל תמיד לוקח יותר זמן ממה שציפיתם ויוצא פחות מושלם ממה שקיוותם
ולמרות שאפשר לקנות, אם באיקיאה ואם אצל קסטיאל.
 
יש לי, מה שאני רואה כזכות, ההזדמנות לפגוש כל אחד מכם, לאורך השנה, בשלבים השונים של תהליך היצירה, עם עליות וירידות, עם רגעים של חזון והתלהבות ועם רגעים של אכזבה וריפיון. דרך המפגש הזה למדתי לא מעט עליכם (לא ככלל אלא כפרטים) ועל עצמי ואולי על החיים בכלל.
 
מה ראיתי?
ראיתי מצד אחד, קושי לוותר על עמדת שליטה וידיעה (בייחוד לאלו שהיו בתפקידי ניהול ופיקוד), יותר אופיני לגברים,
וראיתי מצד שני, קושי לוותר על עמדת תלות (לאלו שהיו רגילים שיש מישהו אחר אליו ניתן להעביר את האחריות), יותר אופיני לנשים,
ראיתי את הקושי לקבל, כל אחד ואחת, את הגבולות של עצמם
וגם ראיתי סיפוק וחדווה על הגילוי של הגבולות המוכרים הולכים ונפרמים ומתרחבים ועל הגילוי של יכולות וכישורים שלא היו קודם.
 
 
בחרתי להתמקד בשתי מילים: זמן ויעילות, מילים העוסקות באספקטים הפחות ארציים של הפעילות בבית המלאכה

מה זה הזמן הזה שאליו אני מתייחסת?
זה לא הזמן שנמדד בדקות ושעות, זה זמן שנמדד, אולי, במישקע שהוא משאיר אחריו, בחוויה שהוא משאיר בזכרון, בחיות המתמשכת שלו.
 
אם ניזכר לרגע בשנות הילדות, שמבחינת זמן קלנדרי הן קצרות, יחסית לחיינו כבוגרים,
זכרונות מהשנים האלו נושאים טעם של רעננות, של חדווה ופליאה מהחיים, של אומץ ועונג מהתמודדות עם אתגרים, של תקוות וחלומות. אין בזכרונות האלו זמן שנמדד על שעון.
ההורות, ואולי גם הסבאות והסבתאות, הן כניראה הזדמנויות לשוב ולגעת באותה חוויה שאינה אחוזה בסד הזמן.
 
טיולים בארץ ונסיעות לחו"ל, שהפכו לחלק שכיח בשגרת החיים, הם עוד דרך של חיפוש אחר רגעים עם רשמים חדשים, יותר רגשיים מאינטלקטואליים.
אנחנו נכונים לטוס אלפי קילומטרים, להקדיש שעות להמתנות מייגעות, להוציא סכומי כסף גדולים, על שום מה ?
מה יש בכוס תה מתוק מול זריחה במדבר או בטרק באלפים שבסופו יש בעיקר התכווצויות שרירים ? מה יש בכפר שכוח אל, דל ופרימיטיבי, בנוי בעבודת יד, מקש ובץ וכיוצא באלו ? 
מה זה הגעגוע התמוה למה שקרוב לטבע, שעשוי בעבודת יד, עבודה המבוססת על מסורת מקומית, תוך שימוש בכלים פשוטים ובחומרים שהטבע מספק בסביבה הקרובה, עבודה מעשה ידיהם של דורות של בעלי מלאכה ואומנים נעדרי תהילה אישית, בני המקום ?
ברגעים שאנחנו מחפשים במסעות האלו, אנחנו רוצים לגעת במשהו שניתן אולי לקרוא לו אמת, או אמא אדמה, משהו שיושב עמוק בבטן.
 
אלא שהזמן הזה, הרגעים היקרים האלו, שניסוחם כל- כך אמורפי ושהאחיזה בהם כל-כך חלקלקה, נתקלים בהתנגדות נמרצ ומבוצרת מצד היעלות שבוחנת הכל בהישגים מדידים ויצוגיים.  
כשאני עובדת בנגריה נידמה לי ששני יצורים קטנים יושבים לי, כל אחד על כתף אחרת. גם לכם. לאחד אני קוראת, לצורך העינין, שדון המלאכה. הוא מזמין לשקוע בעבודה, להתנתק, מהעולם שבחוץ ומהפטפטת שבפנים, להתחבר לכלים ולחומר ולעבוד בשקט ובשמחה ובאורך רוח. להיות אני והעשיה וזהו.
ואילו האחר, לו אני קוראת שדון היעילות, ניראה קצת כמו הארנב ב"עליזה בארץ הפלאות", הוא נושא בידו שעון ענק, המתקתק בקול. הוא מודד את הזמן, מול התפוקה, מול האיכות, מול האחרים, הוא בוחן את היעילות ורוטן באי נחת, כל הזמן.
 
גם אצלכם, אחרי שלש שעות של עשיה אינטנסיבית, פחות או יותר, פרודוקטיבית, פחות או יותר, מספקת, פחות או יותר, ברגעים של איסוף חלקי העבודה המתהווה, ניצבים להם שני השדונים, מזה ומזה ומסכמים.
האחד נאנח בשביעות רצון, שמח על המיומנויות הגדלות, שמח באנרגיה מחד ובלאות מאידך שנצברו בגוף, הוא מחייך לעצמו על השעות בהן נשכח העולם שבחוץ, והוא היה כולו מרוכז ונוכח ושקוע בעשיה, הוא וכל גופו וישותו של בעל הכתף עליה הוא יושב.
ואילו חברו, שולח מבט תזזיתי ובוחן, לשעות שחלפו, מעריך, מה הושג, מה הוספק, האם הזמן נוצל היטב או שמא בוזבז. לעיתים הוא מציץ במבט מאשים באחרים, ש"הפריעו לו" להתקדם. ובהקשר הזה, שדון היעילות נוטה לקבל את המגבלות של "בעל הבית", אבל לספוג את הקצב של האחרים הרבה יותר קשה לו.
 
בשלבי העבודה הראשונים, שלבי הכנת החלקים יש תחושה ש"לא רואים את הסוף", שצועדים במקום. עוברת פגישה ועוד אחת ועוד אחת וערימת החלקים חסרי הצורה עומדת בעינה. בימים האלו שדון היעילות רוטן ללא הרף. ואילו שדון המלאכה, שקוע כולו בעבודה, שואב סיפוק מהתהליך.
 
כשסוף סוף מוכנים כל החלקים ומגיע רגע ההרכבה, פתאום יש חדווה באוויר, סיפוק והקלה. ניראה שבכל זאת יש סוף ויהיה רהיט.
שדון היעילות נושם לרווחה וגם שדון המלאכה משפשף את ידיו בסיפוק, רגע של פיוס.
ובכל זאת צריך להדביק וללטש ולמרוח לכה וללטש שוב ולצבוע שוב. בשלב הזה שוב מתחממת הגיזרה.
שדון המלאכה; השעות המדידות אינן מעינינו ואפילו יפי המוצר אינו ראשון בסולם העדיפויות, הוא מחפש מה שנהוג לכנות "זמן איכות".
לעומתו, שדון היעילות קצר הרוח, שכבר ראה את הסוף, לא מבין מה שוב לוקח כל-כך הרבה זמן. הוא מבקש קיצורי דרך, תובע להציב לוחות זמנים.
אפילו בסוף, רגע לפני שהמוצר הגמור, יהא אשר יהיה, מועמס לרכב בדרכו לביתו החדש, מזדעק שדון היעילות וטוען ורוטן, "שזה לא יצא בדיוק כמתוכנן, שיש פגם פה ושם, שלא הכל מושלם וכו'"...
 
שדון היעילות הזה, על מה הוא מתרעם, מהי היעילות אותה הוא מבקש ?
יש חוסר יעילות שאינו ראוי, הכוונה לעצלות, לבטלה, להימנעות מהתמודדות, לרביצה מול הטלוויזיה במבט אטום,
אבל במסלול העשיה, גם כשיש עיכובים ומהמורות, זה לא אותו חוסר יעילות.
לכל אחד מאיתנו יש רגעים ושלבים שקשה, לא ברור, לא מצליח, מתסכל.
יש לנו מידה של אורך רוח וסלחנות ביחס למגבלות של עצמנו אבל לא תמיד יש לנו הנכונות להישאר עם הקושי, לנסות להתמודד, לבד, להעיז לטעות. כאילו אנחנו חוששים ממה יאמר הרודן הקטן, שדון היעילות.
אלו רגעים חשובים.
ואעיז לומר שכשהרגעים הקשים האלו הם של מישהו אחר, אבל הם מעכבים את ההתקדמות שלנו, אז קשה הרבה יותר להסכים ולספוג אותם.
וגם אלו רגעים חשובים.
 
בכל אופן, כשחולפים הימים ו"תג המחיר" שעל המוצר דוהה, נשכח קוצר הרוח ונשכחת מחאתו של שדון היעילות. הלב מתרחב שוב ושוב בשעת התבוננות או שימוש במוצר, או כשבני משפחה וחברים מתפעלים.
כניראה ששדון המלאכה יודע וזוכר את זה עבורנו.
 
אנחנו כל-כך שבויים של מושג הזמן כפי שהוא מוגדר בחברה המערבית. צריך להגיע, צריך להספיק, צריך להציג תפוקה.
תמיד חשוב לדעת מה השעה, עוד כמה זמן נותר עד ש...
 
הזמן הוא ללא ספק משאב יקר, זמננו עלי אדמות קצוב.
 
ניראה לי שהשאיפה שלנו צריכה להיות לאותם רגעים, קצרים ככל שיהיו, שבהם אנחנו חווים, עם עצמנו, קצב התנהלות שקט יותר, מעין אוויר פנימי נקי יותר.
 
ברגעים האלו יש נטישה, זמנית- רגעית, של איזו פסימיות סמויה, שרעבה להישגים מדידים, שאפשר להתהדר בהם. הישגים שלא באמת מספקים אף פעם, הישגים שנמצאים בלב קיומו של האדם בחברה המערבית המודרנית.
 
אפשר גם בסדנאות לחפש רגעים כאלו של חסד- ולפעמים גם למצוא.
את זה אני מאחלת לכלנו לשנה הבאה.
  סדנאות נגרות אומנותית  
  מבוא למסור נימה
  סדנת רוטר  
  גלריה - טליה
  גלריה - סדנאות נגרות
חדשות
שנת הפעילות 2016-2017
סדנאות נגרות אומנותית למבוגרים,
הנחייה  אישית, קבוצות קטנות.
הקבוצות המתחילות אחרי החגים
מלאות. ניתן להירשם בהמתנה.







קורס מבוא למסור נימה

קורס מבוא למסור נימה
מתוכנן להיפתח ב - 8.5.17,
ימי שני אחת לשבועיים,
קורס ערב 17:0-21:00
מוזמנים לשריין מקום.






אתר זול
בניית אתרים ומערכות ניהול